<h1>ספר המנהגות לרבינו אשר מלוניל</h1>
<h2>דף נט.</h2>
מצאתי בס' המנהגות לר' אשר ז"ל בהלכות עופות ודגים טהורים, כל עוף הדורס טמא בידוע שאין לו סימני טהרה, ומהו עוף הדורס שאוכל עוף קטן כשהוא חי. וי"א שמניח שתי ידיו על הבשר כשהוא אוכל וכו'.
<h2>דף צט:</h2>
וכתב ה"ר אשר ז"ל דהיכא דאיכא איסור יותר מששים אסור אפילו אין בו טעם.
<h2>דף קה.</h2>
הלכות ברכות. מחייבי כל ישראל ליטול ידים קודם אכילה ולאחר אכילה, דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים, והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, ואמרי' מים ראשונים מצוה וצריך לברך עליהן מים אחרונים חובה ואין מברכין עליהן וכל הגאונים ז"ל שוין בדבר זה, ואם תשאל מה חובה, יש להשיב משום דמלח סדומית מסמא את העולם, וחזינן בדוכתא אחרינא דאמ' אחר כל אכלתך אכול מלח ודילמא בהאי מלח אית ביה מלח סדומית לכך היא חובה שאין אדם רשאי לחבל עצמו, וכיון כל רפואה קא עביד אין צריך ברכה. ואפילו אכילת דבר שאין בו זוהמא, כגון דבר שקרב על גבי המזבח, צריך נטילת ידים. וכדין אמר רב אחא משבחא ואע"ג דליכא לאטבולינהו משום זוהמא מחייב משום סדומית, ואם תאמר ליברך אם אכל דבר שיש בו זוהמא דהא אמרינן כשם שהידים מזוהמות פסולות לברכה, נ"ב משום דדילמא לא אכלי אלא דבר שאינו מזוהם ומברך עליו לפי שאין כל אדם יודע הלכה זו, על כן אמרו שאין לברך אפילו על דבר שאין בו זוהמא כי ברכה שאינה צריכה דבר גדול הוא. וצריך שינקה צפרניו מכל לכלוך שכל מה שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידים.
<h2>דף קו.</h2>
ומים מגולין פסולין לנטילת ידים, וכן מים שעושים בהם מלאכה כגון שהדיח בהן קערות או ירקות או כיוצא בהן, ואין נוטלין הידים מחרש שוטה וקטן אבל מנכרי נוטלין. חמי טבריא אין נוטלין מהן אלא במקומן, משום קל וחומר כל גופו טובל בהן, שלא במקומם פוסלין לפי שאין ראויין לשתיית בהמה וכן כל מים מלוחין או מרים או שריחן רע פסולין (ר"ס י"צ). וצריך שישפיל ידיו בפעם ראשונה להסיר הטינוף, ובעת שמשליך מים על ידיו בפעם שניה שהן לטהר את הידים מן הטינוף שנשאר בו צריך שיגביה ידיו שמא יצאו מים של פעם ראשונה שהן טמאין חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, ולא תועיל נטילתם על כן צריך להגביהם כדי שיעברו המים השניים על כל הידים להדיח המים של פעם ראשונה. וצריך שינגבם היטב דהכי אמרינן [סוטה ד' ע"ב] כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא, שנאמר ככה יאכלו בני ישראל לחמם טמא וגו' דבק הוא הפסוק הזה עם של מעלה. ובא בגללי צואת האדם וגו' ומפני שהידים עסקניות הם ונוגעין בכל טנופין הצריכה להם התורה לרחצם, ואם לא ינגבם הרי הוא אוכל כאלו לחם הנלוש בגללי צואת האדם. ומצוה מן המובחר לברך קודם אכילה אם אין ידיו מלוכלכות, אבל אם ידיו מלוכלכות או עומד בהן הטנופת יברך קודם הניגוב ואם שכח ולא ברך עד אחר הניגוב יברך ולא [דמי למאי] דאמרינן לאחר שמלא כרסו ממנו חוזר ומברך עליו משום דההיא מיירי בברכת הנאה אבל נטילת ידים לאו ברכת הנאה היא.
